רשב״א על נדה ס״ו

1 ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. מסתברא דה"פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם הדם מן המכה או מן המקור ואם בבדיקה מאי שנא כי אית לה מכה אפילו בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתניבידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתניבהדיא ואם יש לה מכה תולה במכתה אלמא מן הסתם תולה ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך היא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לה מן המקור ודרך הגמרא היא להוסיף בלשון התוס' דרך פירוש בעלמא וכאלו היא מגוף התוספתא. הא דקתני: אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה הכי קאמר אם נשתנה בודאי מראה דם מכתה מדם ראייתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראייתה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה ליה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה. והלכה למעשה היא זו אפילו עכשו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה בלבד ופורש ואע"פ שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם שאינה אסורה לעולם אבל לאסור אותה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפסקי ההלכות בס"ד.

2 אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך ליכי והבעלי לו על גב הנהר. הרמב"ן ז"ל פירש לאו משום חשש קביעות וסתות שהיא חששא לכך ואמר לה ר' יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו לפי שלא היה וסתה אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה ושמא אף היא היתה מתביישת מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה ליה כוסת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת, אי נמי דימא לא קבעה וסת דאקראי בעלמא הוא והכי קאמר לה לאו טבילה גרמה ליך ותתסרי אלא דמות עיריך גרמה לך ומותרת את אגב הנהר. תוספתא: היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל, בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר, בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

3 יש מי שגורס: התקין ר' בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והיא שנים תשב ה' והם ג' תשב ז' נקיים. וכן היא גם בהלכות הרבה אלפסי ז"ל וכן מצאתיה בחבור הרב אל אברצלוני ז"ל משמן של ראשונים ז"ל ופירש הוא ז"ל לפי גירסה זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טהור לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עיקר הוסתות ולכך די להם בשנים כעיקר נדה דאוריתא אבל אם ראתה ג' חוששת לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזבה לא הן ולא אותן בני הכפרים שמראות להן את הדם ולפיכך חשש ר' ותיקן להם לג' ז' נקיים. ומכל מקום גרסא הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להם לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים יש שהיו גורסין כן והיא הגרסא הנכונה וששה דקאמרינן ששה נקיים קאמר והא דקאמרינן ג' תשב ז' נקיים לאו למימרא דג' דוקא בעינן נקיים אבל לא' וב' לא בעיא נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג' דבעינן נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי זיבה ונדה והילכך על כרחין ו' דקאמ' נקיים קאמ' ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שמשמשת האחד אנו יודעים בבירור את השאר, ואי נמי י"ל דנקיים דקאמרינן בסופה אכולהו קאי ומ"מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכולהו נקיים בעינן להו.

4 אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים. פי' ואפילו בדקה ומצאתה טהור דחיישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפיכך צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת בת ז' ואע"פ שאמרו צריכה לישב ז' נקיים לאו נקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה בעלמא אמרו, אלא כל שלא הרגישה בדם תוך ז', נקיים קרינן להו, וכנ"ל מעובדא דרבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חביבא וא"ל ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב ז' יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב ז' יומין בר ההוא יומא ואתא משמ' דלבתר כל שבעה ממש הוא דאתא, ורב חביבא לא רמא אדעתא דמשום דרבא קא"ל, דסבור היה דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהי כלל ורבינא אע"ג דלבתר שבעה הוא דאתא לא אשכחן דאצריכה שבעה אחריני אלמא כל שנתעכבה ז' אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה, אבל ראיתי בפיסקי הלכות הראב"ד ז"ל ובפסקי הרמב"ן נ"ר שלא הצריכוה הפסק טהרה אבל הצריכוה בדיקה תוך ז', ולא ירדתי לסוף דעתם אם עשינו אותה כרואה דעלמא אף היא צריכה הפסק טהרה, ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה בטהרה משוית ליה הואיל ואינו אלא ספק בעלמא. אף נאמר שהיא בחזקת טהרה כל ז' אלא שצריך לחוש לדבריהם ז"ל. ממעשה דרבינא ורב אחא חביבא שמענו שמיום התביעה אנו מונין לה ז' דמשעת תביעה היא שמחמדת ולא משעת כתיבת הכתובה דהא רבינא ליום פלוני נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא דתביעה זו נתעכב ז' יומי מדרבא, ועוד דתניא לעיל נדה סה, א בזו שב"ה אומרים כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה וכמה עונה שלמה פי' רשב"ג לילה וחצי יום, ואקשינן ומי בעינן כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו' וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ופרקינן שאני כתובה דמגהי בה טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש שריא ואינה צריכה להמתין כלל ודברים פשוטים הם ואינן צריכין לפנים. ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות ז, א בההוא דלא כתב כתובה בערב שבת ואתו ושאלו לר' אמי ואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות לז, ב ברב דהוה מכריז כי הוה אעיל לדרדשיר ורב נחמן לשכנציב ואמרי מאן בעיא ליומי ואקשינן מיהא דרבא ופרקו רבנן שלוחי משדרי ומודעי להו. ומ"מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה לינשא לאחר י"ב חדש מונין לה מיום זה, ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנים לה צורכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלים לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת.

5 אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל. פי' חפיפה חפיפת מקום שער ראשה ובית השחי ובית הערוה וכל מקום שיש שם שער אבל בשאר הגוף בעיוני בעלמא סגי וחפיפה זו מתקנת עזרא היא דאי מדאוריתא אפילו במקום שיער בעינוי בעלמא סגי כיון דלא מיקטיר מידי וליכא מידי דמימאיס וחאיץ בעיוני סגי וכדאמר' בפרק מרובה בבא קמא פב, א גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאוריתא הוא דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, ופריק מדאוריתא בעיוני בעלמא דילמא מקטי' אי נמי מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקין חפיפה אלמא מדאקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו משמע דחפיפה בשער בלבד היא ומתקנת עזרא ושאר כל הגוף בעיוני בעלמא דמדאמרינן דילמא מיקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצה, שמע מינה בשאר כל הגוף צריכה עיוני מדאוריתא דלענין חציצה מקום שער ושאר כל הגוף שוין.

6 וכיון דחפיפה לאו דאורייתא אע"ג דאתא עזרא ותקין סמוך לטבילה חפיפה. היכא דלא איפשר שרי והיינו דאמרינן לקמן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי יום טוב ראשון שלאחר השבת דהיכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשטא. ואמרינן תו לקמן והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה ולא קשיא הא דאיפשר הא דלא איפשר, ואלו היתה חפיפה דאוריתא לא היו מקילין בה ואפילו היכא דלא איפשר, והילכתה עיוני בעלמא דמדאוריתא צריכה, דבדאורייתא לא מקילין ואי טבלה במוצאי יום טוב ראשון דלאו סמוך לחפיפה ולא עיינה לא עלתה לה טבילה, והיינו דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה, ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל, כלומר אם לא חזרה ועיינה סמוך לטבילה, ואם לשעה קלה שנתנה התבשיל לבנה חוששין, כ"ש לזו שחפפה בערב שבת וטבלה בשני בשבת שנתעסקה בנתים בכמה מיני חציצה.

7 ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחציצה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואי לא צריכה לחוף ולטבול מאי ביניהו סמוך לחפיפה טבילה איכא ביניהו. פירוש ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וללישנא בתרא לא בעינן וקי"ל בהא כלישנא קמא דהא איפסיקא הילכתא לקמן היכא דאיפש' אשה לא תחוף אלא בלילה וספרים יש דמהפכי לישני וללישנ' בתרא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וקי"ל כלישנא בתרא וכן מצאתיה להר"א ז"ל ומיהא דרבא שמעינן דאע"ג דלא חפפה סמוך לטבילה, דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה והיינו טעמא דלא גרע מחופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת היכא דלא איפש' ומיהא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה הא לאו הכי לא עלתה לה טבילה והוא שלא נתעסקה בנתים בדבר חוצץ וכדאמר רב גדל נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לא טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בר דיוני נפיל והילכך הא דרבא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה א"נ בשלא נתעסקה בדברים שחוצצין, וא"ת אי בשעיינה וליכא מידי כי נמצא עליה דבר חוצץ לאחר טבילה אפי' נתעסקה מאי הוי, על כרחי' לאחר טבילה הוא דאתא, וי"ל חוששין דילמא לא עיינה יפה יפה, ומסתברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מין לאחר טבילה הא נתעסקה באותו המין תולין בו דרגלים לדבר ונראין הדברים שאפילו לא ידעת בבירור שנתעסקה באותו המין ממש אלא שנתעסקה במינין החוצצין דכיון שנתעסקה דילמא נתעסקה אף בזה ולאו אדעתא ויש להחמיר בזה. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו נתעסקה באותו מין כל היום לאחר טבילה, לא עלתה לה טבילה עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה, ואינו מחוור בעיני דאי עיינה היינו אומ' בריא לי ושמא הוא מפרשה לזו דרבא בשלא עיינה סמוך לטבילה אלא שעיינה בשעת חפיפה בלבד ויעלה הכל למה שכתבתי. עוד כתב הראב"ד ז"ל דהאי עיוני דקאמרי על ידי רחיצה ובשעת חפיפה היא ולא קודם חפיפה, ותדע לך מדאמרינן אי סמוך לחפיפה טבלה ולמה ליה למיתלי בדיקת גופה בחפיפה, דנמצא עליה על גופה משמע ולא על מקום שערה בלבד, והוה ליה למימר אי באותו יום שבדקה וחפפה טבלה, אלא ש"מ בשעת חפיפה עיינה, ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיוני בלא רחיצה למה לי דעבדה בשעת חפיפה אלא שמע מינה ברחיצה, ואיני מבין ראייתו דא"כ אף אנו נאמר דצריכה בחמין כחפיפה דאי לא למה לי דעבדה בשעת חפיפה ואם אתה אומר כן נמצאת או' דחפיפה בכל הגוף ואינה אלא במקום שער וכן כתב הוא בעצמו ז"ל, ונראה מדבריו שהוא עושה חפיפת מקום שער בחמין ורחיצה שבגוף אפילו בקרירי וזה ההפרש שביניהן. ומ"מ נפרכה ראייתו דממקום שבא יש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלה בדיקת גופה בחפיפתה, אלא לא תלה כאן בדיקת גופה בחפיפה לאו משום שדרכה לבדוק נפשה בשעת חפיפה. ומיהו האידנא נהוג כולהו נשי למשטף כל גופייהו בחמימי דהא שפיר להו, ומיהו אי לא עבדי הכי וטבלן מטבלה עלתה לה טבילה כיון דחיפו מקום שער בחמין ובדקו גופן בעיוני בעלמא סמוך לטבילה, ומיהו צריך שתהא בדיקה סמוך לטבילה ואי נמי דידעה דלא נתעסקה בדבר החוצץ משעת בדיקה עד שעת טבילה, עוד כתב הרב ז"ל דאי לא חפפה כלל אפילו עיינה נפשה בשעת טבילה, חפיפת הראש מיהא לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא, ואפילו שדיא מסרוקיתא ברישא בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך דילמא בהדי מסרוקיתא השתא קא משתרי מזייה אי נמי ההוא בניתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידעה לה ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפת הראש לא סלקא לה טבילה כלל ע"כ. ואיני יורד לסוף דברי הרב ז"ל כי הנראה מכלל דבריו הראשונים דמאחר דתקן עזרא חפיפה אע"פ שעיינה וראתה שאין שם מידי דקטיר אפ"ה לא עלתה לה טבילה ומכלל דבריו האחרונים נראה דאי שדיא מסרוקיתא מעיקרא שפיר דאמי ואע"פ שלא חפפה בחמין כלל, והעולה לי מכלל דבריו דחפיפה היינו חפיפת שער ביד ואפילו בלא חמין כלל וכדרך שאמרו בנזי' חופף ומפספס אבל לא סורק והא דאמר רבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה לאו למימרא דבעינן חמין אלא לאפוקי קרירי משום דקרירי מסבכי מזיא הא חפיפא בלא קרירי ובלא חמימי שפיר דאמי ואין נראה כן מפשוטן של דברים.

8 אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול. ואסיקנא טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר, ואסילת' נמי בעיתא, וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דאי טבלה בין על גבי כלי חרס, בין אסילתא בדיעבד טבילתה טבילה, ופירוש סילתא בקעת מלשון מסלתי' סלתי, עוד כתב הוא ז"ל והאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבולי טומאה מגבו הוא לא צריכה למימר דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה, ואיפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה, אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס נמי לא חזי סד"א תטבול קמ"ל דלא משום דבעיתא, ומיהו כיון דמדמי ליה לסילתא משמע דלית ליה משום גזרת מרחצאות. ופשוטי כלי עץ כיון דחזו למדרס אית בהו משום גזרת מרחצאות ואפילו עברה וטבלה על גביהו לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במשנת מקואות מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמו' שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי הספסל, אלמא אפילו בספסל איכא משום גזירת מרחצאות דאי משום דבעיתא ליכא הכא דהא גברא לא טבל אלא מנא הוא דקא מטביל וקתני שלא יטבול על גבי ספסל אלא משום גזרת מרחצאות הוא ואסיר. ואי איכא טינא ואנחא תותיה רגליה חבילי זמורות שפיר דמו ואפילו לכתחלה דהא לא בעיתא, ולפי דברי הרב ז"ל נראה דמפצי דעביד שמואל לבנתיה לצניעותא בעלמא הוה עביד להו ולאו משום טיט שבנהר דאף הן מקבלין טומאה כדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. אמר ר' שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל כך היא גירסת הספרים ולפי גרסא זו הוי טעמא משום טינא דאיכא בנמילי וביציאתה מן המים נתנדנד ונפל מעליה. והראשונים נוחי נפש פירשו דטעמא דלא תטבול בנהר משום דניעות דשכיחי ביה רבים דילמא לא טבלה שפיר ולפי פירושם לא גרסי' אע"ג דליכא אימר ברדיוני נפל ולכתחלה הוא דלא תטבול הא בדיעבד עלתה לה טבילה ואבוה דשמואל נמי דעביד לבנתיה מפצי ביומי תשרי מהאי טעמא הוא דעביד להו לצניעותא מפני העוברים והשבים על שפת הנהר.